פסק-דין בתיק ת"א 1431-07

1.         לפניי תביעה ותביעה שכנגד המתייחסות לדירת מגורים הנמצאת ברח' העוגן 36 בחיפה (להלן "הדירה"). התביעה העיקרית הינה תביעת פינוי, והתביעה הנגדית הינה תביעה כספית, כפי שיפורט להלן.  

2.         בשנת 1982 רכש התובע מחצית מזכויות הבעלות בחלקה 13 בחלק 35, גוש 10802, הנמצאת ברח' העוגן 36, עין הים, בחיפה. המחצית השנייה של החלקה רשומה על שם רשות הפיתוח.

            על חלקו בחלקה הנ"ל היה בנוי בית ובו שתי דירות. התובע מתגורר בדירה שבקומת הקרקע. המנוחים יונאן מילקי ואליס ז"ל התגוררו בדירה שבקומה הראשונה, שהיא הדירה נשוא ענייננו, כדיירים מוגנים, מאז שנת 1967. הדירה כוללת ארבעה חדרים, מטבח ושני חדרי שירותים. לאחר פטירתם, המשיכו הנתבעים 1 ו-3 שהינם בניהם של המנוחים, ונתבעת מס' 2 שהינה אשתו של נתבע מס' 1, להתגורר בדירה כדיירים מוגנים, על פי הנטען.

3.         מחומר הראיות התברר כי בשנת 1984 יזם התובע הליך משפטי כנגד המנוחים שלא הוברר מהותו. במסגרת הליך זה, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה לפיו התחייבו המנוחים לחתום על חוזה שכירות מוגנת עם התובע, ולשלם לו דמי שכירות בשיעורים שנקבעו בהסכם (נספח ב' לתצהיר התובע ת/1). מנגד, התחייב התובע לבצע שיפוץ כללי במרפסת הדירה שהרס, ולבנות מחדש מדרגות שהרס, ואשר היוו כניסה חלופית לדירה.

4.         לטענת הנתבעים, התובע לא עמד בהתחייבויותיו הנ"ל אלא רק לאחר נקיטת שני הליכי בזיון בית משפט נגדו (נספחים ז-י"ב לתצהיר הנתבעים נ/5).

5.         בשנת 1999 החל התובע בביצוע עבודות בנייה שכללו, בין היתר, בניית קומה נוספת, מדרגות, פרגולה ומחסנים, וזאת מבלי לקבל היתר בניה כדין, וללא קבלת הסכמת הנתבעים. הנתבעים התנגדו לבנייה. התובע הגיש בקשת ליגליזציה, ולאחר הליכים ממושכים, ניתן לו ביום 28.6.10 היתר בניה כדין. בין לבין הוגשו נגדו כתבי אישום בגין הבניה הבלתי חוקית במסגרתם ניתן צו הריסה. התובע לא מילא אחר הצו, והוגשו נגדו הליכי בזיון, שאחד מהם היה עומד ותלוי בזמן שמיעת הראיות בתיק.

6.         התביעה העיקרית

ביום 8.1.07 הגיש התובע את התביעה דנן ובה עתר להורות על פינוי הנתבעים מהדירה, ועל חיובם בתשלום דמי שכירות בסך של 8,304 ש"ח. את תביעתו הוא השתית על שתי עילות, עילת נטישה בהתייחס לנתבעת מס' 3, ואי תשלום דמי שכירות בהתייחס לכל הנתבעים.

לטענתו, נתבעת מס' 3, גב' יונאן ויולט, עזבה את הדירה לפני מספר שנים ועברה להתגורר בבית הדירות "מרידיאן" שבו היא עובדת, ומשכך קמה נגדה עילת פינוי מחמת נטישה. אולם , לאחר שמיעת העדויות, נוכח התובע לדעת כי עילת תביעה זו אינה מבוססת בראיות, ומשכך, הוא ויתר עליה בסיכומיו.

7.         לעניין אי תשלום דמי שכירות, התובע טען כי מאז חודש 11/98 ובמשך יותר מ-8 שנים ועד להגשת התביעה, הפסיקו הנתבעים לשלם דמי שכירות , למעט סך של 500 ש"ח ששולם על ידם במהלך שנת 2000. דמי השכירות עמדו באותה עת על סך של 58 ש"ח לחודש. כל פניותיו אליהם בדרישה לתשלום הסכומים הנ"ל הושבו ריקם, ורק לאחר הגשת התביעה, ניאותו הנתבעים לשלם את החוב בגין דמי שכירות שהסתכם בסך של 8,304 ש"ח. התובע הסכים לקבל את התשלום הנ"ל תוך שמירה על טענותיו.

            עוד הפנה התובע לעובדה כי במשך 11 שנים, בין השנים 1987 ועד 1998 (שהיא התקופה שקדמה לתקופה נשוא התביעה), לא שילמו הנתבעים דמי שכירות (נספח ז' לתצהיר התובע), וכי דמי השכירות הנ"ל שולמו על ידם רק לאחר מכתבי התראה שנשלחו להם על ידי עורכי דין.

עוד הוסיף התובע וטען כי אף לאחר הגשת התביעה, לא תיקנו הנתבעים את דרכם ולא שילמו במשך שנתיים דמי שכירות (מחודש 2/07 ועד 2/09), ורק לאחר שהעניין הוזכר בתצהיר עדות ראשית של התובע, שוב נזכרו לשלם את החוב עבור השנתיים הנ"ל.

            במצב דברים זה טען התובע כי המדובר בהפרה שיטתית ומתמשכת של אי תשלום דמי שכירות המקנה לו עילת פינוי כנגד הנתבעים.

8.         הנתבעים לעומתו טענו כי התובע מירר להם את חייהם כלשונם, ופגע בפרטיותם ובשלוותם, ועשה את כל ביכולתו על מנת להפוך את חייהם לבלתי נסבלים, וכל זאת במטרה לסלקם מהדירה. לחיזוק טענותיהם הנ"ל, הפנו הנתבעים להסכם הפשרה המוזכר בסעיף 3 לעיל,  ושבו התחייב התובע לשפץ את מרפסת הדירה שהרס ולבנות מחדש מדרגות שהרס כאמור, ולהליכי הביזיון שננקטו על ידם כאמור. לטענתם, הריסת המרפסת והמדרגות על ידי התובע גרמו להם נזק שנאמד בסך של 122,650 ש"ח על פי חוות דעת שמאי מיום 13.12.83, שצורפה כנספח י"ד לתצהירם (נ/5), והוצאות בגין חוות דעת שמאי בסך של 14,869 ש"ח (הקבלה צורפה כנספח ט"ו לתצהיר). עוד הפנו הנתבעים לבניה הבלתי חוקית שבוצעה על ידי התובע, ואשר העמידה אותם בפני סכנות בטיחותיות, וגרמה להם נזקים ואי נוחות רבה לטענתם. לעניין דמי השכירות, טענו הנתבעים כי מיד עם קבלת כתב התביעה לידיהם ובטרם הגשת כתב הגנה על ידם, הם שילמו לתובע את חובם בגין דמי השכירות, וזאת מבלי להודות בטענותיו. לחילופין עתרו הנתבעים לקבלת סעד מן הצדק.

9.         התביעה הנגדית

            הנתבעים הגישו תביעה נגדית כאמור ובה טענו כי התובע גרם להם נזקים ועגמת נפש רבה במהלך ביצוע הבניה הבלתי חוקית, וכי ביום 22.1.02 הוא פנה אליהם בהצעה לשלם להם סך של 2,000 דולר תמורת הסרת התנגדותם, ובגין אי הנוחות שנגרמה להם במהלך הבניה, אולם הם דחו את ההצעה ודרשו תשלום פיצוי שלא יפחת מסך של 5,000 דולר, שהוא הסכום המבטא את הנזקים שנגרמו להם לטענתם. לחיזוק טענתם הנ"ל הפנו הנתבעים לנספח י"ז לתצהירם.

סכום זה לא שולם, ומשכך הגישו הנתבעים את תביעתם הנגדית ובה עתרו לחייב את התובע בתשלום פיצוי בסך של 20,925 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו להם כאמור, לרבות נזק בגין ירידת ערך הדירה. 

10.        התובע הכחיש את טענות הנתבעים וטען כי דין התביעה להדחות, הן מחמת התיישנות, והן מחמת היותה חסרת בסיס, והן בשל אי הוכחת הנזק הנטען.

11.        העדויות